הריח הזה שהיה בחנות, ריח חמצמץ כזה זה משהו שאני לא יכולה לשכוח.
אפילו בגיל עשר שכבר הלכתי לפתח תמונות לבד זה היה מזכיר לי אותי קטנה יותר, הולכת עם אימא לחנות, כמה הערכתי את כל האלבומים שהיא היתה מכינה לנו, היינו יושבות על הספה ומכניסות תמונה תמונה לאלבומי כיסים, והחיבור הזה, היה בו משהו, לעשות את זה יחד, לדפדף , להתחבק על הספה,
אני חושבת שזה הזכרון הכי משמעותי שיש לי, יש לו ריח, צבע, תמונה ותחושה של אהבה.
גדלתי בשינקין, במרחק של 3 דק הליכה מחנות הפוטו השכונתית, נדמה לי אפילו שמרב שאהבתי את החנות הייתי מצלמת יותר בכוונה כדי שיגיע כבר הרגע שאלך לפתח את הפילם. אני לא אשכח כמה אהבתי כל חלק, להוציא את הפילם בעדינות מהמצלמה בלי שישרף, לקחת אותו לחנות ולרשום על השקית נייר את כל הפרטים, לסמן וי על תמונה מבריקה או מט, עם או בלי מסגרת, בשור או לבן וכמובן מוסרת בקוצר רוח את השקית למוכר ושואלת מתי אוכל לבוא לאסוף את התמונות.
אה כן, ואיך אפשר בלי לקנות פילם חדש לשים במצלמה.
אז הייתי מחכה וסופרת את הדקות עד שאוכל לאסוף את התמונות, להגיע לחנות שוב ולמסור את השם שלי, ואז המוכר מחפש בין כל השקיות את השקית שלי, איזו התרגשות! הוא מוסר לי את השקית ואני לא יכולה אפילו לחכות עד הבית. מיד פותחת את התמונות שהם עדיין עם הקיפול הטבעי, כמעט דבוקות אחת לשניה, ואני מחפשת את הכי טובות ואת אלה שזכרתי שצילמתי ואני מסוקרנת כ"כ לראות איך יצא.
בכל חבילה היו לפחות ארבע תמונות שיצאו מטושטשות או שרופות אבל זה מעולם לא גרע מהחוויה עצמה.
עידן הפילם - תקופה שלמה בחיי.
ביום בהיר אחד כל החויה הזאת פשוט נעלמה לה ונשארה לי רק אי שם בזכרון, כנראה שהעולם מתקדם אין לנו ברירה אלא ללכת בכיוון שלו. אז הלכתי.
בבלוג הבא,
איך התרגלתי לעידן הדיגיטלי.
Comments