תמונות של פעם

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי תמונות, ילדונת קטנטונת מטפסת לארון הגבוה ומוציאה את האלבומים עבי הכרס המאד כבדים ומתבוננת בתמונות, רציתי לדעת, לשמוע, לחקור על ההורים שלי, מדמיינת בכל תמונה מה היה שההורים שלי היו ילדים קטנים, איך הם הכירו והתאהבו, איך אני גדלתי, ומנסה לחבר לי סיפור חיים.

לא משנה כמה פעמים הסתכלתי בדפי האלבומים, כל פעם נהניתי מחדש.

יש משהו בסיפורים האישיים האלה שעוברים דרך תמונות, כל אחד, באמת כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו, ויש לנו סיפור, יש לנו זכרונות, ויש לנו רצון לחזור לדפדף בסיפור המוחשי של עצמנו.

ומגיע לנו ספר כזה משלנו, ולא...

לא צריך לחכות ליומולדת עגול, 50, 60, 70, 80 שנה כדי ליצור סיפור חיים.... גם בין לבין יש הרבה סיפורים קטנים שערכם יקר לליבנו... כי זה אנחנו, זה העולם שלנו וזה מי שסביבנו...!

אין שום דבר בעולם שמשתווה לערכן של התמונות שלנו, ולכן אנחנו צריכים לארוז את המזכרת היקרה הזאת והדרך הכי טובה ומדויקת לעשות את זה היא להעניק להם אלבומים.